קבלת בקשה לפסיקת הוצאות בעניין עצור ע"י כוחות הבטחון

לפני בקשה לפסיקת הוצאות מטעם העותרים בהליך שבכותרת.

1.        זוהי עתירה למתן צו הביאס קורפוס בה נתבקש המשיב ליתן טעם מדוע לא יודיע למשפחת העותר 1 (להלן: העותר) מה עלה בגורלו לאחר שנעצר על ידי כוחות הביטחון בישראל. העותר נעצר ביום 21.11.07. ביום שלמחרת, פנתה העותרת 2 (להלן: העותרת) למרכז השליטה שבמפקדת קצין משטרה צבאית ראשי בבקשה למתן סיוע באיתור מקום מעצרו של העותר. לאחר שביום 25.11.07 התקבלה תשובה כי העותר לא אותר, הוגשה העתירה (ביום 26.11.07). העתירה נתייתרה בערבו של יום, משהודיע המשיב כי העותר עצור במתקן המעצר במגרש הרוסים. לבקשת העותרים נמחקה העתירה בהחלטתי מיום 3.12.07. נותרה במחלוקת שאלת ההוצאות.

2.        העותרים- העומדים על הוצאותיהם- טוענים כי רק בעקבות הגשת העתירה נאות המשיב לטפל בעניינם ולמסור למשפחת העותר מידע בדבר מקום מעצרו. נטען כי עובר להגשת העתירה פניות חוזרות ונשנות אל המשיב בעניין זה לא נענו, כך שלא היה מנוס מהגשת העתירה.

3.        המשיב מתנגד לבקשה. המשיב מציין כי כבר בצהרי היום בו הוגשה העתירה נמסר טלפונית על ידי שוטר ממחלקת החקירות לבן דודו של העותר, כי העותר עצור במתקן המעצר במגרש הרוסים, וזאת טרם הומצאה העתירה לפרקליטות המדינה. מכאן שלא מתקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין מסירת המידע בדבר הימצאות העותר. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הגשת הבקשה למחיקת עתירה ולפסיקת הוצאות מבלי לציין בה כי למשפחת העותר נמסר דבר מקום מעצרו כבר בצהרי יום העתירה, יש בה הפרה של החובה לגלות את מלוא התשתית העובדתית ועל כן יש לחייב את העותרים בהוצאות המשיב.

4.        העותרים בתגובה מציינים כי אך בשל טעות טכנית לא צוין בבקשה דבר ההודעה הטלפונית למשפחת העותר ביום הגשת העתירה. הם מדגישים, עם זאת, כי לטעות אין השפעה על שאלת ההוצאות, המסתמכת על העובדה כי במשך חמישה ימים לא נמסרה למשפחה הודעה בדבר מקום מעצרו של העותר, על כן, הגשת העתירה היתה הכרחית מבחינתם.

5.        לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובתגובת העותרים לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. הכללים לחיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביא לקבלת הסעד. משפחת העותר, בסיועה של העותרת, ניסתה לקבל סעד מן המשיב טרם הפנייה לבית המשפט. משנסיונה לקבלו כשל, נוכח התשובה כי העותר לא אותר, הוגשה העתירה לבית המשפט לצו הביאס קורפוס. אין לומר כי העתירה היתה מוקדמת, שכן היא באה לאחר המתנה של שישה ימים במהלכם העותר לא אותר. אין גם לומר כי העותרים השתהו או כי פנו בטרם מוצו ההליכים שעמדו לרשותם. גם אם לא הגשת העתירה הובילה למסירת המידע למשפחת העותר, כטענת המשיב, עדיין זכאים העותרים להוצאותיהם, מפני שהיעדר מענה ענייני מהמשיב הצדיק, בראייה אובייקטיבית, את הגשת העתירה. לעניין זה מרכז הכובד מצוי בשאלה האם המידע על מעצרו ומקום הימצאו של העותר נמסר במועד בו היה צריך המידע להימסר, ולא בשאלת הקשר הסיבתי בין מסירת המידע לבין עצם הגשת העתירה. (השוו, בג"ץ 5829/02 אלבוכארי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם 3.9.02)). בהקשר זה מקובלת עלי עמדת העותרים כי מנקודת מבטו של עותר סביר, בחלוף שישה ימים ללא מידע מן המשיב, הגשת העתירה היתה הכרחית. המשיב מצידו לא נתן כל הסבר לעיכוב שחל במסירת המידע, ואשר הביא לצורך בהגשת העתירה בראיית העותרים. בהתחשב בכל האמור, כמו גם בעובדה שההליך נסתיים במהירות ובלא שהיה צורך בקיום דיון, יחויב המשיב בהוצאות העותרים בסכום של 5,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, ו' באדר א' תשס"ח (12.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: